יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בפעולות האיבה: אפרים זינגר, שנפל בשבי הסורי במלחמת יום הכיפורים, שוחח עם קובי פינקלר במהדורת הבוקר (שלישי). "הייתי חייל צעיר שאמור היה לצאת לחופשה בערב יום כיפור והחלטתי להישאר בבסיס בצפון. אני מתנדב לעלות למוצב החרמון להחליף חבר. אני עולה. שעות בין ערביים. אבות ובנים בדרכם לבית הכנסת. אווירה פסטורלית. אני יושב לילה שלם ונאבק בעיקר בקופסת הפח של השק"ם. בבוקר ביקשתי מחבר שיראה לי את אזור המוצב, אמר לי לך לשון ונעשה את הסיור כשתתעורר.

הוא המשיך וסיפר: "התעוררתי לקול הפצצות של הקומנדו הסורי. 24 שעות במחילות החרמון במהלכן חיי עברו לנגד עיני. חשבתי על הורי ניצולי השואה ואיזה לא הוגן זה שהם גידלו בן יחידו ואותו הם עומדים להפסיד אבל מחשבה נוספת הייתה שמצבי שונה ממצבם כי להם לא היה למי לפנות ומאחורי יש מדינה שתבוא לחלץ אותי. זו הייתה המחשבה. 24 שעות מאוחר יותר ניסינו לפרוץ החוצה וכמה מחברי נהרגו ונפלנו בשבי. קשרו את ידינו בחוטי תיל והובילו אותנו לסוריה. הבטתי אחורה וראיתי את דגל ישראל הקרוע מונף על מוצב החרמון. במחשבה שאינני יודע להסביר, אמרתי אני לא יודע מה יקרה וכמה זה יימשך אבל אין לי ספק שאחזור ואראה את הדגל. אחרי שמונה חודשים לא קלים חזרתי".

"זה לא מחנה קיץ", תיאר זינגר את תקופת השבי. "תקופה קשה של חקירות. תנאים לא תנאים. אבל החלק הקשה ביותר זה חוסר הוודאות. אין לך מושג מתי תחזור. במהלך אחד החקירות בידיים ועיניים קשורות חוקר מסיים לחקור אותי ואני שומע קול דריכת נשק שמוצמד לרקתי והוא שאל אותי ממי אתה רוצה להיפרד. בתחושה שאין לי איך להסביר אמרתי לעצמי זה לא יקרה. אמרתי לו שאין לי ממי להיפרד והכל טוב. לאחר כעבור כמה שניות שדמו כנצח הוא החזיר אותי לתא.

"הורי סבלו יותר ממני", אומר זינגר. "הוכרזתי כנעדר. למזלי מכרתי הגיעה אליהם ובמשך שמונה חודשים היא זו ששמרה אותם בין החיים".

על יום השחרור: "זה מעבר מטורף משבוי חסר זכויות שאין לו מושג מה קורה להמוני בני אדם שמחכים לנו בלוד עם שלטים ברוך הבא גיבורי ישראל".